"אגו" - זה רע?

הזדמן לי לאחרונה לשוחח עם מנהל בארגון מוערך, והשיחה התגלגלה להצלחות של המנהלים סביבו.

"את יודעת למה x כל כך מצליח? " אמר לי "הוא מצליח כי אין לו בכלל אגו".

השיחה המשיכה להתגלגל, והגיעה לשיח על מנהל בכיר יותר באותו הארגון, שנתקל בכשלים ניהוליים לא מעטים, חלקם עם עובדים שלא רוצים לעשות את המוטל עליהם. "ל Y יש אגו" אמר לי בן שיחי, "והאגו הוא מה שמנהל אותו. זה לא עובד לו". הוא מנסה לגרום לעובדים לעשות מה שהוא רוצה רק כי הוא אמר, וכי הוא המנהל. הוא לא מבין שככה הוא לא ישיג דברים. העובדים עושים שרירים והוא פשוט נלחם כל היום בעוד המשימות נערמות.

האם יש למנהלים הללו אגו, או אין? ואגו זה טוב או רע?

אז קצת כדי לעשות סדר – לכולנו יש אגו.

בהסבר מאוד פשטני (והמוכר ביותר), אגו הוא האני, ותפיסת העצמי בחברה. על פי המודל של פרויד, זהו אחד ממרכיבי נפש האדם הקיימים בכל אחד מאיתנו- איד, אגו, וסופר-אגו. האגו הוא המאזן בין הצרכים והדחפים הטבעיים שלנו כבני אדם (האיד) לבין העולם שבחוץ (סופר אגו) והדרישות שמגיעות ממנו, עם החוקים והכללים החברתיים, שבאים לעיתים על חשבון הצרכים האישיים.

האגו הוא האיזון - הוא מרסן את הדחפים מצד האיד בהתאם לדרישות המוסר, הנורמות החברתיות וצרכי המציאות. אבל, הוא קיים בכל אחד מאיתנו, וטוב שכך.

האם כשבשיח אומרים "אגו" לזה מתכוונים ?

אז ככל הנראה לא בדיוק. בשיח היום יומי הכוונה השגורה ל"אגו" היא כבוד וחשיבות עצמית, ופעמים רבות מייחסים לאגו מאפיינים והיבטים שליליים כגון שחצנות ויהירות.

אז אגו זה טוב או רע? חשוב או לא ? והאם צריך אגו בניהול או לא ?

בניגוד לתפיסה המקובלת, קיומו של האגו חשוב ומשמעותי, והוא מסייע לנו להתמקם בחברה, ואף להתקדם בה וכך גם במקום העבודה. האגו הכרחי הן בהיבט המסורתי של המילה ואם נחשוב על זה קצת לעומק, גם בהיבט השגור של המילה. המינונים בהם הוא קיים, הם אלו המשפיעים על מידת ההצלחה והשגת המטרות והמשימות, ועל השאלה האם קיומו או העדרו הם חיוביים או שליליים.

כמו בכל דבר בחיים, זה עניין של מידה. יותר מדי זה רע. ומעכב. וגם מעט מדי זה חסר יעילות.

האם לאותו מנהל מצליח באמת "אין אגו"? יש לו בהחלט אגו. אגו אשר יודע לאזן בין הצורך המיידי לרצות שהדברים יקרו כפי שהוא התווה אותם, לבין הראייה של הגורמים האחרים בתהליך, הדעות שלהם, הצרכים שלהם, והיכולת להבין איך ניתן להשלים את אותה משימה בדרך מעט שונה. לדעת לראות את האחר, להראות אמפתיה במקום כוחנות, לא אומר שאין אגו. זה רק אומר שלא מנוהלים על ידי האגו, ומתנהלים בחכמה.

כשהאגו אינו המוביל בעשייה, אלא רק כלי עזר, זה מאפשר לפרק קונפליקטים בצורה נעימה וטובה יותר. כאשר מרכז החשיבה הוא לא "מתעלמים ממה שאני אמרתי". אלא הנושא שעומד לפתחנו. אז הלב, המוח והעיניים פנויים הרבה יותר לחפש פתרונות נוספים, מעבר לכוח ושררה.

איך עושים את זה? מה זה בכלל אומר "לשים את האגו בצד"? איך זה נראה?

לעיתים זה אומר לזוז הצידה, לתת לאחרים לעשות את העבודה, להקשיב לאחרים, וגם לתת להם את הקרדיט הראוי (בפני העובדים ובפני הבכירים יותר), לדעת שהידע נמצא אצל הרבה אנשים.

לעיתים זה להיות מסוגל לומר "טעיתי".

לשים את האגו בצד גם אומר לראות את האנשים שאנחנו עובדים איתם. לנסות להסתכל על הדברים מנקודת המבט של האחרים. זה לא אומר לקבל בכל מחיר את הדעה של האחר ולוותר על עצמך. ממש לא. רק להבין שדעה שונה לא מעידה עלינו בהכרח. אפילו לא אם הדעה או הרעיון של מישהו אחר נתפסים כטובים יותר.

כשנאמר על אותו מנהל שהוא מצליח "כי אין לו אגו" – זה לא אומר שהוא מבטל עצמו. הרי הוא מצליח ומוערך מאוד - משימות מתבצעות, והוא עושה זאת בנעם ועם חיוך גדול על פניו. אז מה הוא כן עושה? רואה באמת את הכפיפים אליו. יודע להשתמש ברעיונות שהם מביאים לטובת המטרות הגדולות יותר, וגם יודע להעצים את העובדים על הרעיונות הטובים. יודע שאל כל אחד צריך לפנות בצורה קצת שונה כדי להוציא ממנו את המיטב, ובוחר להתאים את דרך ההתנהלות שלו לסביבה. כך שהדברים שמנהל זה קבע מתקיימים, אבל בדרך שנותנת מקום לסביבה.

כדי לעשות את זה נכון, לפני הכל זה דורש להזכיר לעצמנו שוב ושוב מה חשוב, ומה העיקר של העשייה. האם העיקר הוא שהדברים יעשו, או שהעיקר הוא שאנחנו נהיה בחזית התשבוחות ושיתנו לנו "כבוד"? (ובכלל, מה זה אומר "כבוד"? זה נושא לפוסט אחר לגמרי). אם העיקר הוא העשייה, אז אפשר לשים את הכבוד למנוחה קלה בצד. בלי לוותר עליו חלילה. פשוט תוך הבנה שאי ההקשבה האוטומטית או אי הציות האוטומטי לדברנו אינם אומרים בהכרח שלא מכבדים אותנו. כבונוס יגלה כל מנהל, שאם נלמד להסתכל על צרכי הסביבה, ונשכיל לגרום לדברים לקרות בדרך שאינה דרך ההפחדה והשררה, נזכה גם בעשייה יעילה ופרודוקטיבית וגם בכבוד גדול יותר.